יצאנו לחופש

הגרסא המאוירת יצאה לחופשת קיץ. תודה לכל מי  שאייר, שכתב, ושהיה טוב אלינו. נחזור בקרוב…

תגובה אחת 25 ביולי 2011

נטעלי רון רז> סיפור אהבה/ אהרון אפלפלד (#3)

"והנה באו ימי המבחן, שהיו צריכים, כנראה, להחריף את התחושה או להביאה להכרעה. רוזה נקעה רגל. ואז החלו ימי האושר הקצרים. הכול נהר אל התכלית הגדולה, הוודאית, אל המיזוג השלם. קובה היה יוצא למושבה ומקדים לחזור ומטפל ברוזה. רוזה היתה יושבת במיטתה, בין שני הכרים הרקומים, ורוקמת. תנועותיה נעשו איטיות גולמניות. מביא היה את הארוחות אל מיטתה. גם קישט את החדר בתמונות אמנותיות, שתי צעירות רקדניות ואיש אפור ומהורהר. גם פרחים הביא, החדר נגדש בושם פירות ושדה. עמד על כך שיש להביא תופרת ולהכין בגדי חורף. בוקר אחד נמלא הבית בדים, חוטים ושיקשוק של מכונת תפירה."

הסיפור מדבר על מערכת יחסים בין שני בני זוג- קובה ורוזה,מיום נישואיהם לאורך תקופה. כקוראים אנחנו מגלים לאט לאט את טיבה של מערכת היחסים הזו ואת עברן של הדמויות  שמסופר רק במרומז החלק שאיירתי מתייחס לתקופה בה רוזה נקעה את רגלה והיא מחוייבת להישאר בבית ,זה זמן של אושר בשבילה. אני חושבת  שבאיורים היה חשוב לי להעביר מצד אחד את העולם הפנימי -עולם החלומות שלא מתואר כ"כ בסיפור ומצד שני להישאר נאמנה לטקסט ולהתיחס כל הזמן למערכת היחסים בינהם שיש בה הרבה מאוד בדידות ולנוכחות (או חוסר הנוכחות הממשית) אחד בחיים של השני.

__________________________________________________________________________________________________________________

סיפור אהבה/ אהרון אפלפלד. לפליקר של נטלי.

3 תגובות 14 ביולי 2011

אסף בן ארוש> אין שם אריה/ נורית זרחי (#4)

(לחצו  על התמונה כדי להגדיל)

יו אר גואינג דאון, סאקרז! הפעם לא היתה סקיצה, אלא התקדמות תוך כדי על הפוטושופ.. הקטע הזה בסיפור מעניין כי הוא מצד אחד מלא פחד, מצד שני חסר פחד לחלוטין, הרי הוא יורד למקלט..  הוא מתמודד…

____________________________________________________________________________________________________________________

שם אריה/ נורית זרחי, 1993. לאתר של אסף.

6 תגובות 10 ביולי 2011

פולינה פנסנקוב> רק שנינו/ עינת אלוני (#4)

"עלינו חזרה הביתה ואמא הייתה במטבח, מכינה בורשט. היא לא הכינה בורשט שנים, אבל רובי ביקש ממנה להכין "משהו מבית-אמא". גיבסון צילם אותה מניחה את העצמות בתוך המרק והבית התמלא ריח של כרוב ובשר מבושל. אמא, שהידיים שלה התמלאו שמן וחומץ, שאלה אותי מה קרה שאני עצוב. עם כל הדיבורים עלינו יחד עם העצמות בסיר והריח המוזר, פתאום הרגשתי איך גוש דמעות עולה לי לגרון. חיבקתי אותה ואמרי לתוך הבטן שלה" כלום לא קרה אימא, כלום." היא ליטפה לי את הראש ואמרה למאפרת שחיכתה מול הסיר שיהיה מוכן, " הוא לא יכול להיות דקה בלעדיי, את ראית דבר כזה?" אבל לי לא היה אכפת."

בסצנה שאיירתי הילד "פפושקה" חוזר לדירה אחרי שרואיין גם הוא לתוכנית הטלוויזיה, ללא אימו. הראיון נגמר בשאלה: מה תעשה אם משהו יקרה לאמא שלך?
עם המחשבה הקשה הזאת הילד חוזר לדירה ומוצא את אמא שלו מבשלת בורשט (אין יותר רוסי מזה), כי גם זה חלק מהתוכנית והראיון. כשנשאל מה קרה לו, כבר לא יכל להחזיק  את המחשבה האיומה בפנים וכמובן שלא יכל לבכות מול כל אנשי הצוות. למזלו אמא שלו תמיד לצידו.  תמיד מצא מחסה אצלה.

אין מאכל יותר אופייני  מבורשט. גם אצלינו בבית לא מכינים אותו כמעט, אבל כשכן, זאת אכן חגיגה פנימית של טעמים וזיכרונות מהילדות. עד כמה שזה נדוש, כשאני חושבת על בורשט, אני חושבת על אמא, בית ,חום והאהבה שלה כלפי. גם פה ישנה "אידיליה" משפחתית, קשר מיוחד בין בן ואמו. לאורך כל הסיפור, הילד מוצג כסוג של חסר אונים, כזה שבאמת לא יכול להיות דקה בלי אמא שלו. אבל כידוע זה אף פעם לא חד צדדי, ולדעתי גם האמא תלויה בילד שלה וברצון שלו להיות לידה כל הזמן, יותר ממה שהיא מוכנה להודות. בגלל זה רציתי להציג אותם  כיוצרים סוג של יישות אחת, כמו הקנגורו והגור שלה בכיסה.

____________________________________________________________________________________________________________________

רק שנינו/ עינת אלוני, פרסום ראשון ב "הכיוון מזרח", גליון 18 2008. לאתר של פולינה

להגיב 9 ביולי 2011

ענת ספרי> חגיגת האירושין של חיותה/ סביון ליברכט (#3)

חיותה וסבא שלה הגיעו להסכמה. אין מה לעשות, אי אפשר לא להזמין את סבא לחגיגת האירוסין.
סבא מצידו הבטיח לא להוציא מילה מלבד "לחיים" ו"מזל טוב" על אף האוכל והשפע הרב הצפויים.
נקווה שכך באמת יהיה…

______________________________________________________________________________________________________

חגיגת האירושין של חיותה, "תפוחים מן המדבר" / סביון ליברכט, 1986. לפליקר של ענת. לאתר שלה.

להגיב 7 ביולי 2011

צח כהן > כוחו, תוקפו ועוצם גדולתו של אבינו/ חנוך לוין (#4)

אני נעשה יותר ויותר קצר רוח, אני מוזמן לנשיא ארצות-הברית ומנהל איתו שיחה נוקבת בבית הלבן, והוא מפציר בי שאבליג, האיש הכן, הלבבי הזה, המסורק תמיד כהלכה, והוא מבין אותי, האיש שגיא הכוח הזה, נשיא ארצות הברית, עד שהוא נותר פעור פה לנוכח העוולה: "עד כדי כך?! עד כדי כך?!"

וובכן, הפעם נושאים אותנו כוחו, תוקפו ועוצם גדולתו של אבינו מעלה-מעלה אל היכלות האולימפוס, הוא הבית הלבן, והישר לחיקו של ברק אובמה המהולל, לא פחות!  ואם כבר אובמה, היה חשוב לי שידע, שיחוש ממש, את כוחו של אבינו זה.
וכך עומד לו הנשיא ומשתאה, מוקף בפמליית עשרת אלפים בני-האלמוות מהשירות החשאי (אחשוורוש יכול להתרווח בקברו בסיפוק) , אבל שוד ושבר, נראה שאבא אינו במיטבו היום ולכן נאלצים אנו לסייע קלות בידו למען יראה וירא מנהיג העולם החופשי.

להגיב 30 ביוני 2011

רועי מרגליות > ספר הקבצנים/ מנדלי מוכר ספרים (#4)

"בתוך כך וכך בא גם אותו בן-אדם – ראיתיו ונשתוממתי
וקראתי בקול גדול:
-פישקא!…
- אותו פישקא שהיית מספר לי עליו? – תמה אלתר ואמר
- זה הוא בעצמו…"שלום עליכם" פישקא!
- גם אני הכרתיך, רבי מנדלי – אמר פישקא והחזיר לי שלום.
- לפישקא שלך נאה להודות – אמר לי אלתר- שאלמלא הוא
לא ראינו את סוסינו כשם שלא נראה את אזנינו.
- ואלמלא רבי אלתר – אמר פישקא – כבר לא היה פישקא בעולם"
עד לרגע זה בעצם היינו בהקדמה – ר' מנדלי ואלתר, איבדו את סוסיהם ביער,
בשלב מסוים איבד ר' מנדלי גם את אלתר. לאחר שיצא מהאכסניה, מצא
את אלתר, הסוסים, ולמרבה הפלא גם את פישקא, שעליו סיפר רבות לאלתר.
כאן בעצם מתחיל הסיפור, והמספר עובר להיות בעצם פישקא שמסביר לר' מנדלי
ולאלתר איך הוא הגיע ליער ומדוע הוא בעצם מוכה וחבול כ"כ.

צרפתי את הסקיצה שאיתה עבדתי, אני לא עובד בד"כ עם סקיצות אבל עם כל איור ואיור שאני מכין לבלוג אני מרגיש שאני לומד עוד ועוד, ודברים שבדרך כלל יוצאים לי ממש מהר, מתחילים להיות מורכבים בשבילי. אפשר לראות בצד כל מיני רעיונות שהתחלתי.(חדי העין ישימו לב רואה שאני בעצם עובד על פריהנד)

להגיב 28 ביוני 2011

הגר ורטהים> רומן רוסי/ מאיר שלו (#4)

כפי שציינתי בפוסט הקודם, ברוך התייתם מהוריו וגדל עם סבו. אך למעשה, יעקב פינס היווה סוג של הורה נוסף בשביל הנער. גם אם לא נכח בביתם כל הזמן, הוא היה אוזן קשבת. למרות החברות, הערבות ההדדית והמשפחתיות שביניהן, נדמה ששלושת הדמויות- ברוך הסבא ופינס- עדיין בודדות. החוויות הטרגיות שעברו שלושתם, מותירות אותם בודדים גם כשיש להם אחד את השני.

_________________________________________________________________________________________________________________

רומן רוסי/ מאיר שלו, 1988. לאתר של הגר.

להגיב 27 ביוני 2011

נטלי וקסמן שנקר> דשאים סגולים (#3)

"ובבוקר ההוא ראיתיה. לרגע אחד כמו הכתי שורשים במקומי על רחבת ההתעמלות, נחרדת לראות איך קמה נבואת- לבי הרעה ומתגשמת לנגד עיני: צדודית ראשה של מלכה כהנשטיין התרוממה להרף- עין אחד מן המסתור מאחורי משוכת שיחי הוורבנה הצומחי בקצה חלקה מרוצפת שבפינה מרוחקת, מאחורי הצריף המשמש כיתה למלאכת יד, לשם נהגתי להוביל את תלמידותי בימים נאים".

בחלק הזה של הטקסט מתחילים חלקיו של הפאזל להתחבר, וגיבורת הסיפור מתחילה לעמוד על טיב הקשר שבין שותפתה לדירה- אישה חרדית שקטה ואניגמטית ובין אחת מתלמידותיה הצעירות בבית ספר לבנות בבני ברק. נדמה לי שכל הורה באשר הוא יכול להזדהות עם הרצון להציץ, כגנב, ולראות את הילד שלך באמצע היום כשהוא שקוע בפעילות בגן או בבית הספר. על אחת כמה וכמה כשמדובר באישה שהורחקה בברוטליות מבתה וממשפחתה כפי שמתחוור בחלק זה של הסיפור- וחצר בית הספר הוא המקום היחיד, למעשה, שבו היא יכולה לחזות בבתה ולו למספר דקות.

___________________________________________________________________________________________________________________

דשאים סגולים/ סביון ליברכט. לפליקר של נטלי

3 תגובות 22 ביוני 2011

אורי טור> מצבי רוח/ יואל הופמן (#4)

בסצנה שאיירתי אנחנו רואים איש שטובע בים ובשארית כוחותיו זועק לעזרה מן השמיים. מלמעלה מגיח דובי רב אוזניים, רכוב על ענן שחור, המגיש לאיש סיוע באמצעות נרקיסים (סוג של).

הטקסט ממנו קיבלתי את ההשראה:

"ועוד לא דברנו בתורות הגדולות של בני האדם. לפעמים הרוח מסתחררת סביב עצמה כמו מערבולת בים, והנפש טובעת. כמה מבני האדם כורעים לפני לא-כלום. או מתחננים אל מה שמעבר לעולם שיבוא ויושיע אותם. מי שהולך לאבדון הולך לאבדון. ומי שנושע נושע. מה אנחנו יודעים? אולי מעבר לעולם, במקום שהכוכבים הקדומים ביותר עוד לא הגיעו אליו, יושב דב צעצוע (מה שקוראים teddy bear) ואיש אינו יודע. או נרקיס. מי לא משתכר מריחם של נרקיסים?"

הטקסט של יואל הופמן מתייחס לאמונה וספק בצורה מאוד מדויקת ותכל'סית, מה שמאוד משך אותי להתעסק בו. התיאור כל כך מגרה ויזואלית שהוא גרם לי לקחת את כל האלמנטים שבקטע ולנסות פשוט לאחד אותם לסצינה אחת. התייחסתי באופן מילולי לחלק הראשון של הטקסט וניסיתי לחבר אותו לחלק השני באופן שייצור סיפור קטן משל עצמו. בסוף יצרתי מהחלקים קומפוזיציה אלכסונית מותחת כיאה לסיטואציית טביעה, ומנגד השתמשתי בצבעים רגועים יחסית כדי ליצור ריחוק מסויים מהאירוע ואווירה של – הנה בא משהו אלוהי להושיט יד.

________________________________________________________________________________________________________________

מצבי רוח/ יואל הופמן, 2010. לאורי טור יש אתר וגם פליקר. חוץ מזה אפשר לראות  כאן אנימציות שלו.

להגיב 21 ביוני 2011

לעמוד הקודם


מה זה פה?

"הגרסא.." היא פרויקט משותף המציע פרשנות מאוירת לספרות ושירה עברית, מכל התקופות הזמנים והסגנונות. בבלוג משתתפים עשרים מאיירים קבועים, ומדי יום שישי מתארח מאייר אחר. רוצים להיות אורחים לשבת? אולי סתם להגיד לנו שלום? יאללה, שלחו לנו מייל: hagirsa@gmail.com

מאיירים/ טקסטים

לאתרים שלנו:

RSS Hagirsa

ארכיון

חדר אורחים

כיבוד קל (כלמיני)